חדר השינה. המקדש הפרטי שלנו.
ישנה תחושה מוכרת מדי של סוף יום. הראש עדיין רועש מהמשימות, מהשיחות, מהמסכים. אני נכנסת לחדר השינה, אבל השקט לא מגיע. העיניים נתקלות בערימת בגדים, במטען של הטלפון שמהבהב, בספרים שנערמו ללא סדר. החלל שאמור להיות מפלט מרגיש כמו עוד שלוחה של המשרד, של העולם החיצוני. זו אינה מנוחה. זוהי פשוט עצירה רועשת לפני היום הרועש הבא.
פיצוח הפרוגרמה של השקט
כשאני ניגשת לעיצוב חלל, אני תמיד מתחילה בשאלה אחת. מהי המהות. מהו התפקיד העמוק ביותר של המקום. בחדר השינה, פיצוח הפרוגרמה הוא לא רק על מיטה וארון. הוא על זיקוק הקונספט של ההתנתקות. הבנתי שהמשימה הראשונה היא לא להוסיף, אלא לגרוע. להסיר את כל מה שאינו שייך למקדש הזה. הטלוויזיה, המחשב, ערימות הניירת. השפה העיצובית נולדה מתוך הצורך האסטרטגי הזה בשקט. היא דורשת מינימליזם לא כטרנד, אלא כהכרח פונקציונלי לנפש.
דיאלוג בין חומרים לאור
הקירות נצבעו בגוון עמוק שמחבק את האור במקום להחזיר אותו. בחרתי במצעי פשתן גס, כאלה שמרגישים חיים ונושמים. הרצפה חופתה בעץ טבעי, חם למגע כף הרגל. זהו דיאלוג בין חומרים, סימפוניה שקטה של טקסטורות. התאורה היא המנצחת על התזמורת הזאת. ויתרתי על תאורה מרכזית חזקה ובמקומה פיזרתי נקודות אור רכות, עמומות, המשרטטות איים של שלווה. הסירקולציה טבעית ופשוטה, המיטה במרכז, ושום דבר לא חוסם את הדרך אליה או ממנה. זה המקום שחיפשתי שנים, מקום שבו אני יכולה פשוט להושיט יד ולגעת בחומר אמיתי.
הגיאומטריה של הרוגע
בסופו של דבר, הרוגע הזה מבוסס על סדר גיאומטרי מדויק. המיטה ממורכזת באופן מושלם מול הכניסה. שידות הצד זהות, מייצרות סימטריה מרגיעה. כל קו בחלל נבחר בקפידה. זהו דיוק מילימטרי שאינו נראה לעין במבט ראשון, אבל הנפש מרגישה אותו מיד. התוצאה היא לא רק חדר יפה. זהו עולם בו הכול יכול לקרות, כי הוא מתחיל מהנקודה הכי טהורה שיש. נקודת האפס של השקט. וזו, בעיניי, תמצית העיצוב.